היסטוריה ----> לאומיות (11 דפים), סיכום מעולה שנשלח במשוב על ידי מורה להיסטוריה

 א. מהי לאומיות ומהם מאפייני התנועות הלאומיות

1.המאפיינים של תופעת הלאומיות המודרנית  . לאומיות -  הגדרה:

לאומיות היא תופעה פוליטית אידיאולוגית בה קבוצה של אנשים מפתחת זהות משותפת סביב יסודות משותפים (אתניים או פוליטיים) ושואפת לעצמאות מדינית. הקבוצה מטפחת את הרגש הלאומי, כלומר את תחושת הנאמנות לקבוצה. לכל קבוצה לאומית קמים מנהיגים בעקבות פיתוח רגשות לאומיים אלו והם קוראים לבני הלאום להתלכד למאבק משותף למען עצמאות מדינית. לרוב שכבת הנהגה זו מגיעה מקרב שכבת המשכילים של אותה קבוצה. את האנשים שנמצאים בראש המאבק והאנשים שהם מנהיגים להשגת העצמאות המדינית ניתן לכנות "תנועה לאומית".

התנועה הלאומית שואפת לזכור בהכרה בינלאומית של שאר הלאומים בזכותו של העם אותו היא מייצגת לנהל את חייו בשטח שבו הוא חי (לרוב) בצורה עצמאית ובגבולות מוכרים (כלומר, המדינות השכנות מכירות בו ובזכויותיו).

- התנועה הלאומית היהודית שונה משאר התנועות הלאומיות שצמחו באירופה, מפני שהיא דרשה להכיר בזכותו של העם היהודי לעצמאות מדינית, אך בשטח שהוא לא ישב בו באותו הזמן. שטחי א"י היו שטח היסטורי בעיני העם והתנועה הלאומית ולכן הם דרשו לשוב אליו במסגרת ההתעוררות הלאומית.

2. שני דפוסי ההתגבשות העיקריים של תופעת הלאומיות הם:

א. לאומיות אתנית: קבוצה אתנית היא קבוצה שלחבריה יסודות משותפים מלידה ולא מבחירה (לאומיות אורגנית). היסודות המשותפים לחברי הקבוצה האתנית מבוססים על המוצא המשותף של הקבוצה והם: אבות היסטוריים משותפים והיסטוריה קבוצתית משותפת, שפה משותפת, מנהגים, תרבות ודת משותפים. קבוצה אתנית יכולה לחיות כקבוצת מיעוט במדינה של עם אחר. כאשר הקבוצה האתנית שואפת לעצמאות מדינית – הקמת מדינה עצמאית שחבריה הם מאותו מוצא משותף של הקבוצה וערכיה קשורים להיסטוריה של הקבוצה – היא מוגדרת כלאום אתני. כלומר, לאומיות אתנית היא קבוצה אתנית שחבריה פועלים למען השגת עצמאות מדינית והקמת מדינה שתטפח את בקרב חבריה את ערכי הקבוצה כמו ההיסטוריה שלה, השפה שלה, התרבות שלה וכדומה.

 ב. לאומיות פוליטית (אזרחית – ליברלית): קבוצה חברתית (של אנשים) שמתלכדת סביב יסודות פוליטיים משותפים/ אידיאולוגיה פוליטית משותפת למען הקמת מדינה שמבוססת על היסודות בהן מאמינה הקבוצה. הקבוצה שואפת לקיים לאומיות פוליטית – זוהי לאומיות שניתן להצטרף אליה מרצון, מתוך הכרה ואמונה באידיאולוגיה המשותפת של חברי הקבוצה. אידיאולוגיה (היסודות המשותפים) זו מבוססת לרוב על ערכים כמו דמוקרטיה וליברליזם כגון: הזכות לחיים, שלטון העם, הזכות לחירות, הזכות לשוויון, הפרדת רשויות וכדומה.

 דוגמאות ללאומיות כזו הן: צרפת במהפכה הצרפתית והלאומיות האמריקנית (שתיהן נוצרו על בסיס מגילת זכויות האדם והאזרח – יסודות דמוקרטיים וליברליים משותפים).

ללאומיות המודרנית, בהתאם לאופייה (אתני או פוליטי), הייתה השפעה על התגבשות מדינות לאום שונות שנוצרו במאה האחרונה:

1. מדינת לאום (הומוגנית/ אחידה) – מדינה הכוללת בני לאום אחד, לעיתים יש בה קבוצות מיעוט קטנות מלאומים אחרים שאינם מורגשים. דוגמה: יפן, פורטוגל, ארצות סקנדינביה.

2. מדינת לאום – מדינה הכוללת רוב לאומי ויש בה כמה קבוצות של מיעוטים מלאומים אחרים שמיוצגים במוסדות הרשמיים. במדינת לאום חוקי המדינה והמוסדות שלה מביאים לידי ביטוי משמרים ומטפחים את היסודות האתניים של הרוב הלאומי, הקבוצה הלאומית הגדולה ביותר במדינה. דוגמה:  ישראל.

3. מדינה דו-לאומית – מדינה שיש בה שני לאומים שונים, אך הם מיוצגים באופן שווה במוסדות הרשמיים. המאפיינים האתניים של שתי הקבוצות כמו שפה, תרבות והיסטוריה מטופחים ובאים לידי ביטוי, לרוב על-ידי כל קבוצה בנפרד. אין עדיפות של ערכי קבוצה אחת על פני ערכי הקבוצה השנייה.

דוגמה: בלגיה (פלמים ו- וולונים).

4. מדינה רב-לאומית – מדינה הכוללת מספר רב של לאומים ולכולם זכויות שוות במדינה רב-לאומית לא ניתן ביטוי ליסודות האתניים של הקבוצות הלאומיות שמרכיבות את המדינה, מתוך רצון לשמור על אחדות אזרחית ורצון ליצור הזדהות עם המדינה בקרב האזרחים. . דוגמה: שוויץ (איטלקים, גרמנים, צרפתים ושוויצרים דוברי רומנש).

דוגמה נוספת: הודו (הינדים, בודהיסטים, מוסלמים, נוצרים – המפלגות הן על בסיס המוצא האתני, למשל).

5. מדינת כלל אזרחיה: מדינה שמזוהה עם כלל האזרחים במדינה ולא עם קבוצה אתנית מסוימת. הלאום במדינת כלל אזרחיה מתגבש סביב ההזדהות של האזרחים עם מוסדות המדינה ועם החוקה, שמבטאת את הערכים של החברה. לעומת מדינה רב לאומית, מדינת כלל אזרחיה לא מתערבת בנושאים אתניים ואינה מחוקקת חוקים שמתייחסים לזהות האתנית ויוצרים איזו הגבלה על קבוצה מסוימת (מותר לבטא ולטפח מאפיינים אתניים, המדינה לא מטפחת את זה אך גם לא מונעת את החינוך הזה, באופן פרטי). דוגמא: ארה"ב.  

במה דומות ושונות מדינות  אלה מאלה?

דומה – הזהות הלאומית משולבת בין יסודות אתניים ליסודות פוליטיים.

הסבר – בישראל הזהות הלאומית הישראלית - יהודית מבוססת הן על מרכיבי המוצא המשותף (ליהודים) והן על הערכים הדמוקרטיים שאימצה לעצמה.

דוגמא – ישראל מציינת את החגים היהודיים בלבד בצורה רשמית (מערכת החינוך, טקסים) ובכך מדגימה את היסודות האתניים היהודיים שלה. דוגמא נוספת, ערבים בעלי אזרחות ישראלית אינם יכולים לשרת בצה"ל שנוסד ונבנה כצבא לאומי יהודי.

שונה – הדגש שכל מדינה נותנת ליסודות האתניים וליסודות הפוליטיים.

הסבר – בארה"ב ניתן דגש ליסודות הפוליטיים - אזרחיים על-פני היסודות האתניים.

דוגמא -  חופש הביטוי (יסוד אזרחי) מודגש על-פני הדת (יסוד אתני). לקבוצות אנטישמיות ואף ניאו-נאציות מותר להפגין עם מסריהם, להפיץ ספרים בעלי תוכן אנטישמי (הפרוטוקולים של זקני ציון, מיין קאמפף) וזאת כל עוד לא נעשית פגיעה פיזית ביהודים (יסוד אזרחי – הזכות לחיים וביטחון).

3. הגישות בנושא הלאומיות המודרנית

הגישה הראשונה היא של א' סמית – גישתו טוענת שהלאומיות היא תנועה אידיאולוגית (רעיונית) ששואפת, בשמם של כל חברי הקבוצה, להשיג עצמאות מדינית בשטח ההיסטורי שלה. גישה זו טוענת שאומה היא קבוצת אנשים בעלי מוצא משותף, טריטוריה משותפת בה הם יושבים, היסטוריה קבוצתית משותפת, סמלים, תרבות וסיפורי עבר משותפים ועוד. התנועה הלאומית מעוררת בתוך חברי הקבוצה את השאיפה לעצמאות מדינית ע"י טיפוח היסודות ההיסטוריים והמשותפים לחברי הקבוצה. גישה זו למעשה טוענת כי הלאומיות הייתה קיימת עוד לפני התקופה המודרנית באירופה ובמקומות אחרים בעולם. הגישה השנייה היא של ב' אנדרסון – לאומיות מדומיינת: גישה זו טוענת שהלאומיות והלאום (הקבוצה) הם מושגים דמיוניים שהתפתחו בעולם המודרני, על רקע ההתפתחויות הטכנולוגיות, בעיקר בתחום התקשורת. אמצעי התקשורת עזרו ביצירת קשר בין אנשים ממקומות מרוחקים שבעבר לא הכירו ועזרו לטפח את תחושת הזהות והשייכות לקבוצה. לפי גישה זו הקבוצה ממציאה לעצמה את עברה, מאמצת לעצמה סמלים משותפים וזיכרון היסטורי קבוצתי משותף, ובאמצעות טיפוח סמלים אלו, זיכרונות היסטוריים משותפים, שפה ומנהגים משותפים (חגים למשל), חברי הקבוצה מדמיינים תחושת שייכות לקהילה. תחושה זו מלכדת אותם עד כדי הקרבת חייהם למען הקבוצה/ הלאום. 

4. המאפיינים של התנועות הלאומיות

1.     תנועות שהתגבשו בשלבים – מפעילות מצומצמת של משכילים להקמת אגודות לאומיות ועד לגיוס המונים למאבק צבאי להשגת שחרור לאומי.

2.     מאבק לשחרור לאומי – שחרור מעול כובש זר להשגת עצמאות על ידי כוחות העם ("מלמטה").

3.     מאבק למימוש לאומיות ליברלית – הקמת משטרים שיהיו מבוססים על ערכי תנועת ההשכלה כמו: חירות, שוויון, ליברליזם ודמוקרטיה.

4.     מאבק בין כוחות שמרניים לבין כוחות הדורשים שינוי – מאבק נגד בתי המלוכה המקומיים כדי להרחיב את הזכויות של הלאום.

5.     מרבית התנועות הלאומיות נוחלות כישלונות במרידות של "אביב העמים" ב-1848.

6.     במחצית השנייה של המאה ה-19 המאבקים הופכים לכוחניים יותר, הם מתנהלים על ידי השליטים ולא על ידי האזרחים ("מלמעלה") מה שמכונה גם: מעבר "מלאומיות ליברלית" "ללאומיות אינטגרלית".

7.     התנועות הלאומיות הובילו ללאומנות – תופעה של הדגשת עליונות לאום אחד על פני האחרים והצבת טובת המדינה מעל לכל. והלאומנות הולידה תוקפנות, גזענות ושליטה בעמים אחרים.

8.     התנועות הלאומיות הובילו לאימפריאליזם ולמרוץ קולוניאלי – תחרות בין המדינות על השגת מושבות מעבר לים.

לסיכום,

הלאומיות שמשה הן ככוח של שחרור לאומי (כוח חיובי) והן ככוח של דיכוי לאומי (כוח שלילי) והתנועות הלאומיות במאה ה-19 הובילו:

1•  להתמוטטות של אימפריות

2• להקמתן של מדינות (לאום) חדשות

3•  לאיחוד בין מדינות

4• לשינוי גבולות בין מדינות

5• לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

 2. המאפיינים של התנועות הלאומיות שהתגבשו במאה ה-19

א.  מנהיגי התנועות הלאומיות היו בד"כ מנהיגים משכילים-סופרים, משוררים ,הוגי דעות - שתיפחו את הרעיון הלאומי בקרב בני העם.

ב. בכל התנועות הלאומיות בולט האופי החילוני.

ג. בכל התנועות הלאומיות היה שימוש בסמלים לאומיים,והייתה התעוררות של השפה הלאומית והתייחסות לעבר היסטורי של העם ולגיבורים הלאומיים.

ד. לכל התנועות היו שתי מטרות בולטות: האחת החדרת התודעה הלאומית בקרב העם,והשנייה - מטרה פוליטית - הקמת מדינה ריבונית, עצמאית בה יוכלו בני הלאום לחיות על-פי זכות ההגדרה העצמית ולפתח את ייחודם או להילחם נגד שלטון עריץ.

3. הגורמים לצמיחת התנועות הלאומיות באירופה במאה ה-19

א. תנועת ההשכלה -  קבוצה של הוגי דעות (סופרים, אנשי מדע, פילוסופים וכו') שצמחה ממחצית המאה ה-18 והייתה גורם מזרז להתפתחות הלאומיות המודרנית. תנועה זו העמידה את האדם במרכז (בניגוד לתפישה הנוצרית המקובלת עד אז שבה האל הוא במרכז) וטענה כי האדם הוא יצור "תבוני" וביכולתו להבין ולנסח את חוקי המציאות באמצעות שכלו ותבונתו בלבד (מבוסס על רציונליזם – תורת ההיגיון). לכן, תנועה זו טענה גם כי האדם הוא יצור חופשי להחליט על דרכו ואמונותיו וביכולתו לבנות עולם טוב יותר. אנשי התנועה הציעו בנוסף רעיונות ליברלים ודמוקרטיים חדשים כמו: הזכות לחירות והזכות לקניין, חופש הביטוי והפרדת רשויות. רעיונות אלו של תנועת ההשכלה החלו תהליך של שינוי בתפישה הפוליטית והחברתית שהייתה נהוגה עד אז – חברת מעמדות פיאודלית ושלטון מלוכני אבסולוטי (לא ניתן לערעור ועובר בירושה) ובעקבות רעיונות אלו התרחשו הפיכות רבות ברחבי אירופה, שעזרו ליצור אומות ומדינות לאום על בסיס פוליטי, כמו בצרפת.

ב. המהפכה הצרפתית – התרחשה בעקבות חלחול הרעיונות של תנועת ההשכלה אל המוני העם הצרפבתי, והתלכדותו סביב רעיונות אלו (שוויון זכויות, הפרדת רשויות, הזכות לקניין) קבלת רעיונות אלו בידי המוני העם היה גורם מלכד ויצר בצרפת תהליך של גיבוש לאומיות פוליטית: לאומיות ליברלית-אזרחית. החברה בצרפת במאה ה-18 הייתה מחולקת לפי מעמדות, כאשר כל ההון והרכוש התרכז בידי מעמד האצולה והכנסייה. המוני העם שכרעו תחת נטל המיסים התמרדו כנגד מצב זה -  הם ביטלו את אסיפת המעמדות שהייתה נהוגה עד אז ובה היה להם קול אחד בלבד למרות שהקבוצה שלהם ייצגה את רוב העם, והקימו במקומה את האסיפה הלאומית, אסיפה בה הוחלט כי כל האזרחים בצרפת הם בעלי זכויות שוות, ותפקידו של המלך הוא לשרת את העם ולא להיפך. לאחר מהפכה זו, קמה בצרפת דמוקרטיה לתקופה קצרה בלבד, אך הצרפתים פיתחו זהות לאומית פוליטית על בסיס אידיאולוגיה פוליטית משותפת. מהפכה זו שימשה כהשראה ועזרה בהתגבשות לאומיות פוליטית במדינות אחרות, ע"י משכילים שהושפעו מרעיונות המהפכה, כמו מציני באיטליה.

ג. כיבושי נפוליאון – נפוליאון עלה לשלטון בצרפת, למרות התנגדות מלכי אירופה לשלטונו, וזאת מפני שלא היה בן לשושלת אצולה מסורתית ובכך ערער על יציבות שלטונם (הם שולטים "בחסד האל" - בירושה). נפוליאון יצא למסע כיבושים ברחבי אירופה, ובתחילת דרכו התקבל כמשחרר ע"י העמים שכבש והיו נתונים עד אז למשטר המלוכני והפיאודלי שדיכא את זכויותיהם. נפוליאון הפיץ את קוד נפוליאון במדינות שכבש – אוסף חוקים ליברליים ברוח המהפכה הצרפתית והתקבל בשמחה ע"י המשכילים. אולם, נפוליאון לא אפשר לעמים שכבש לקחת חלק בשלטון ולא אפשר חופש מלא לאזרחים, שספגו את רוח המהפכה והתודעה הלאומית החלה להתפתח בתוכם. בנוסף, לא אפשר לעמים אלו חופש לאומי – קבוצתי, ולמעשה היו תחת שלטון זר, כבעבר. על רקע זה ההערצה לנפוליאון התחלפה במהרה בהתנגדות בעלת אופי לאומי נגדו ונגד הצרפתים שהיו כובשים זרים, וכך החל תהליך של התגבשות תנועות לאומיות במדינות אירופה השונות. לדוגמא – תנועת הקרבונרי, תנועה של משכילים ששאפה לסלק את שלטונו של נפוליאון ולאחד את נסיכויות איטליה תחת שלטון איטלקי ליברלי ודמוקרטי.  

ד. המהפכה התעשייתית – הביאה לתהליך עיור מוגבר שבו המוני איכרים עברו מהכפר אל העיר. תהליך זה הביא לניתוק של המוני האנשים מהמסגרות המסורתיות שחיו בהן (הקהילות בכפר, עם המנהגים ואורח החיים הייחודי) ולתחושות בדידות וניכור. בנוסף, הניתוק מהמסגרות המסורתיות ורעיונות ההשכלה שחלחלו להמוני העם, הביאו לתהליך חילון נרחב, שהתגבר עם התרחבות תהליך התיעוש שאירופה עברה. תהליך החילון הביא לתחושות של איבוד הזהות הקודמת, וחיפוש אחר מקור חדש להזדהות, במקום הכנסייה.   העירוניים החדשים חיפשו מקור חדש להזדהות, והלאומיות המודרנית על סמליה ומנהגיה המשותפים, הביאו ליצירת זהות חדשה, זהות לאומית מודרנית. התפתחות התקשורת וכלי התחבורה עזרו להפיץ את רעיון הלאומיות ביתר קלות בקרב ההמונים ועזרו ללכד את הקבוצה סביב אותם יסודות משותפים שטופחו באמצעות התקשורת. 

ה ירידת כוחה של הכנסייה והתפתחות המדע והחילון: ירידת הדת בימי הביניים הדת הנוצרית והכנסייה תפסו מקום מרכזי בחיי האנשים, רבים האמינו שכל המתרחש בעולם נעשה עפ"י רצון האל וכל דבר נבחן מנקודת מבט דתית נוצרית. הכנסייה הקתולית שדרה את הרעיון שנוצרי טוב הוא זה -המאמין בה ונשמע לה ואסרה השמעת דעות הנוגדות לה.במאה ה-15 החל תהליך של חילוניות בחברה באירופה והחלה תקופת הרנסאנס (=התחייה) ששינתה את ההשקפה הדתית. הרנסאנס=תחיית האדם מחדש. אם בימי הביניים לאדם לא היה ערך בפני עצמו, משכילי הרנסאנס העמידו את האדם במרכז בתחומים שונים כגון:ספרות,שירה,אומנות וכו'.

התפתחות המדע- המדע התפתח ותרם להתגברות החילוניות .דוגמאות למדענים בתקופת הרנסאנס:גלילאו גליליי- מדען,ניפץ את אמונת הכנסייה שהשמש עומדת במרכז וקבע שהארץ נעה סביב השמש.ואייזיק ניוטון:פילוסוף אנגלי ומדען שגילה את חוקי הטבע האוניברסאליים על גורמי השמים.ככל שהתעצמו המדע והחילון כך  עלתה הלאומיות וכך איבדה הדת הנוצרית והכנסייה מכוחה.

לאומנות – לאומיות קיצונית המעמידה על הלאום ואת ערכי הלאום מעל לכל ערך אנושי ומעל לערכי הליברליזם והדמוקרטיה. הלאומנות מתרחשת כאשר תנועה לאומית או מדינה מפתחת גישה בדלנית ומתנשאת כלפי עמים אחרים, מתוך תחושת עליונות או תחושות שנאה כלפי עמים אלו. תופעת הלאומנות מקבלת ביטוי כאשר נפגעות זכויות של מיעוטים וזרים בתוך לאום מסוים, אהבת מולדת קיצונית ומדיניות תוקפנית כלפי אומות אחרות.

הלאומנות מתאפיינת ב-4 מאפיינים עיקריים:

1. אהבת מולדת קיצונית והאדרה של המדינה מעל לכל ערך אחר.

2. גיבוש וניהול מדיניות תוקפנית של הלאום/ המדינה כלפי אומות אחרות.

3. זלזול בלאום אחר ובתרבותו, התנשאות מעל ללאומים אחרים.

4. שנאה המופנית כלפי קבוצות אתניות שמהוות מיעוט במדינה.

הלאומנות היא בעלת אופי תוקפני ועלולה להוביל להתפתחות של גזענות.

גזענות – תורה, אידיאולוגיה, תפישה שממיינת את המין האנושי לגזעים, על-פי מידת התפתחותם התרבותית. לפי תפישה זו, המין האנושי מחולק לגזעים עליונים ונחותים, ו"איכותם" באה לידי ביטוי בתרבותם ובתכונותיהם הפיזיות והשכליות. הגזע העליון הוא בעל תכונות מוסריות ופיזיות חיוביות ורמת תרבותו גבוהה. לעומתו, הגזעים הנחותים הם בעלי תכונות אופי שליליות ובעלי תכונות פיזיות נחותות כגון מבנה גוף חלש, מראה מכוער וכדומה. על-פי התפישה הגזענית ניתן להבחין בין הגזעים לפי סימני היכר חיצוניים כמו: צבע עור, מבנה הגולגולת, מבנה האף ועוד.  "תורת הגזע" – פותחה במאה ה-19 ע"י מדענים ואנתרופולוגים (חוקרי תרבויות), שמיינו את המין האנושי לגזעים על בסיס תיאוריות מדעיות לכאורה, שהתייחסו למרכיבים הגנטיים של הדם והתורשה. על פי התיאוריות הגזעניות, מרכיב הדם והתורשה הוא בעל השפעה על תכונות קבועות בקרב בני גזעים שונים. תכונות אלו משפיעות על אופיו, התנהגותו ואיכותו של האדם, וכתוצאה מכך נקבעות אופייה של אומה ואיכותה.

על-פי התפישה הגזענית, הגזע הטהור (העליון) הוא בעל תכונות וכישרונות נעלים (גבוהים), שעולים על התכונות והכישרונות של האדם הממוצע. בזכות תכונות אלו, עמים אחרים בבני הגזע הטהור אדם עליון.אחד מחוקרי הגזע הידועים, דה גובינו, חילק את המין האנושי לשלוש קבוצות גזע על-פי צבע עורן: לבנים, שחורים וצהובים. לדעתו, הגזע העליון היה הגזע הארי שהחזיק בתכונות הגבוהות ביותר של יצירתיות מוסר וכישרון והוא המקור לתרבות המערבית. תכונות אלו הלכו ונעלמו עם השנים, עקב התבוללות לבני גזעים אחרים, נחותים מהגזע הארי, והולדה של צאצאים מעורבים. התיאוריה של גובינו, על-אף שלא הוזכרו בה היהודים, שימשה בסיס לאנטישמים במאה ה-20.הגזענות התפתחה הרבה זכות תורתו של צ'ארלס דארווין על הישרדות המינים בטבע. על בסיס תורתו, פותחה תיאוריה שכונתה "דרוויניזם חברתי" ומטרתה הייתה לתת הסבר "מדעי" לתורת הגזע, ולתת הצדקה לתופעות של אפלייה על רקע גזעי. תיאוריית הדרוויניזם החברתי טוענת שכמו בטבע, גם במין האנושי, בין בני אדם ובין עמים ואומות, מתקיימת מלחמת קיום תמידית, ורק החזק שורד. תיאוריה זו עזרה להעלות את רעיון המאבק והמלחמה בין עמים לערך עליון.

הקשר בין לאומנות לגזענות –

הלאומנות מבליטה את היסודות שמבדילים בין עמים ובכך מעודדת בקרב עם מסוים תחושת עליונות כלפי עמים אחרים. - הלאומנות מטפחת את פולחן האישיות ומרימה את המנהיגים מעל לשאר האזרחים – סכנה לדמוקרטיה. - מנהיגים לאומנים מעודדים פעולות של פגיעה בזרים החיים במדינה, ואף מעודדים פגיעה באינטרסים ובזכויות   הלאומיות של עמים אחרים (פיגועים בשגרירות לדוגמא). פעולות אלו נעשות מתוך מטרה להסיט את תשומת הלב הציבורית מבעיותיה האמיתיות של המדינה, על-ידי שיסוי הזעם של האזרחים על עם אחר.- הגזענות משמשת כהצדקה מוסרית ואידיאולוגית להתפשטות טריטוריאלית (כיבוש שטחים) ושליטה בעמים אחרים.

 . שתי דוגמאות לדפוסי הגשמה של התנועות הלאומיות באירופה במאה ה-19:

א. איחוד איטליה – בתחילת המאה ה-19 איטליה הייתה מחולקת ל-4 נסיכויות ורפובליקה אחת, כולן בחסות או בשליטת אוסטריה. נפוליאון כבש מידי אוסטריה את רוב שטחה של איטליה, שם שליטים מטעמו ואיחד את איטליה לשתי ממלכות גדולות. בנוסף, הפיץ את רעיונות הליברליזם והדמוקרטיה באמצעות קוד נפוליאון, ורעיונות אלו דבקו במשכילים האיטלקים שאימצו אותם בהתלהבות גדולה. לאחר שנפוליאון הובס, שבה אוסטריה לשלוט ברוב שטחי איטליה שפוצלו לנסיכויות מחדש והשלטון השמרני (פיאודלי ומלוכני) התקיים מחדש בנסיכויות אלו (קונגרס וינה). כבר בתקופת נפוליאון קמו באיטליה אגודות סתר שמטרתן הייתה סילוק נפוליאון מאדמת איטליה. האגודה הבולטת בתקופה זו הייתה הקרבונרי שהוקמה ע"י משכילים, סטודנטים ובני המעמד הבינוני, ששאפו להקים באיטליה משטר ליברלי חוקתי. משכילים אלו הושפעו מרעיונות המהפכה הצרפתית. בראש משכילם אלו בלט במיוחד ג'וזפה מציני, שהקים את תנועת "איטליה הצעירה". מטרתה של התנועה החדשה שהקים הייתה שחרור לאומי – איחוד איטליה והקמת רפובליקה חוקתית שמבוססת על רעיונות הליברליזם ויתקיימו בה שוויון וחירות לכלל האזרחים. אל מאבקו של מציני הצטרף גריבלדי, איש צבא לשעבר שנתפש כגיבור איטלקי והאמין ברעיונות המהפכה הצרפתית.

ניסיונות האיחוד והשחרור הלאומי של איטליה נתקלו בהתנגדות מצד אוסטריה, צרפת והכנסייה הקתולית, והן שיתפו ביניהן פעולה על-מנת לדכא את השאיפות הלאומיות של האיטלקים. בשנת 1848 פרצו בכל רחבי איטליה מרידות כנגד בתי המלוכה, מרידות שנודעו בשם "אביב העמים". מרידות אלו נחלו הצלחה בתחילתן, אך במהרה דוכאו ובוטלו כל החוקות הליברליות שניתנו, למעט בנסיכות אחת: פיימונטה. בנסיכות זו שלט המלך ויטוריו עמנואל השני ששאף לאחד את איטליה תחת הנהגתו. ראש ממשלת פיימונטה, קמילו קאבור, תמך בשאיפותיו של המלך.  

קאבור, שהיה פוליטיקאי מציאותי, הבין שהתנועה הלאומית בפיימונטה לא תצליח להיאבק לבדה מול אוסטריה והצבא שלה, ולכן פעל לשיתוף פעולה עם נפוליאון השלישי, מלך צרפת.

בעזרתו של נפוליאון השלישי, הצליח קאבור לשחרר את שטחי צפון איטליה מידי אוסטריה ואיחד את צפון איטליה תחת הנהגתה של פיימונטה. האיחוד אושר במשאל עם בשנת 1860. כשנה מאוחר יותר צורפו סיציליה והשטחים בדרום איטליה ששוחררו ע"י גריבלדי וצבא המתנדבים שגייס, ונמסרו לידיה של פיימונטה, גם כן במשאל עם. איטליה אוחדה תחת הנהגתו של מלך פיימונטה, למעט שטחים בצפון (ונציה וטרייסטה) שהיו עדיין בשליטת אוסטריה, וממלכת האפיפיור ברומא, שהייתה תחת חסותה של צרפת. המלך הכריז על עצמו כ"מלך בחסד האל וברצון העם". במהלך העשור הבא, כבשה פיימונטה את השטחים בצפון וסיפחה את רומא בשנת 1870. בכך הושלם איחודה של איטליה ורומא הוכרזה כבירתה.

ייחודה של הלאומיות האיטלקית שהתגבשה במאה ה-19:

1. שינוי כיוון: הלאומיות האיטלקית החלה כלאומיות ליברלית ודמוקרטית בהנהגת מציני (הקרבונרי) ואיטליה הצעירה, ולאחר הכישלון ב"אביב העמים" הפכה ללאומיות אנטי-דמוקרטית שנכפתה מלמעלה ע"י ההנהגה המדינית בראשות פיימונטה. הלאומיות האיטלקית הפכה מלאומיות וולנטרית (התנדבותית) ללאומיות אינטגרלית, שזנחה את הרעיונות הליברלים של חופש ושוויון זכויות פוליטי. לאומיות אינטגרלית – שמה דגש על ערכי השחרור הלאומי ואת האינטרסים של המדינה לפני זכויות הפרט של האזרחים.

2. תרבות: איטליה נחלקת בתרבותה בין הצפון המתועש והמודרני לבין הדרום החקלאי באופיו. שטחי דרום איטליה הושפעו מהתרבות הים תיכונית, בעוד שטחי צפון איטליה הושפעו תרבותית בעיקר ממערב אירופה.

3. שפה: באיטליה התקיימו ניבים שונים של איטלקית ולכן באיטליה המאוחדת לא הייתה לשון דיבור משותפת אחת.

4. התגבשות לאומית ע"י טיפוח מטעם השלטון/ מלמעלה: הלאומיות האיטלקית המשיכה להתפתח גם לאחר איחוד איטליה בראשות פיימונטה. השלטון עודד תהליך זה באמצעות מערכת החינוך ואמצעים אחרים שעזרו לטפח את המורשת והשפה האיטלקית כיסודות מגבשים ומאחדים לאומה.

ב. איחוד גרמניה - 

בתחילת המאה ה-19, גרמניה הייתה מחולקת לכ-30 נסיכויות תחת שלטונו של נפוליאון, ולצידן שתי אימפריות עצמאיות שלחמו בנפוליאון: אוסטריה ופרוסיה. שתיהן שאפו לשלוט על כל שטחי גרמניה. בכל שטחי גרמניה התקיימו משטרים שמרניים, שלא אפשרו שוויון זכויות אלא לבעלי מעמד כלכלי גבוה.התסיסה הלאומית בגרמניה גברה על רקע האכזבה משלטונו של נפוליאון. תסיסה לאומית זו הושפעה מהתנועה הרומנטית – הוגי דעות ומשכילים חקרו את התרבות הגרמנית, השירה, השפה, הספרות והמורשת הגרמניים.משכילים כמו יוהן הרדר, קראו לשמירה על המסורת הגרמנית והתרבות הגרמנית, "רוח העם". למרות זאת, הרדר תמך ברעיונות ליברליים כמו הזכות לחירות והזכות להגדרה עצמית של כל עם.משכיל נוסף, פיכטה, טען שהעם הגרמני הוא עם עליון, ששמר על ייחודו במשך השנים ולא התבולל עם עמים אחרים במהלך ההיסטוריה. בשל כך, הוא גם בעל תכונות מאפיינים ייחודיים שיש לשמר ולטפח. משכילים נוספים החלו לטעון שיש לתת למדינה הגרמנית ערך עליון, על פני זכויות האדם או זכויות לאומיות של עם אחר. טובתה של המדינה קודמת לכל ולכן זכותה של המדינה להשתמש בכוח כדי לאכוף את האינטרסים שלה, מבית ומחוץ.

איחוד גרמניה נעשה בכוח על-ידי אוטו ביסמרק, ראש ממשלת פרוסיה. ביסמרק היה שמרן ולא האמין בשמירה על ערכי הדמוקרטיה, לכן גם פעל לאיחודה של גרמניה בכל הדרכים הנחוצות לכך.

 ביסמרק איחד את גרמניה בשלושה שלבים עיקריים:

1. ביסמרק גיבש תמיכה בינלאומית ממדינות אירופה על-מנת לאחד את מדינות צפון גרמניה תחת שליטתה של פרוסיה. ביסמרק משיג תמיכה זו תוך כדי שהוא מבטיח הבטחות שווא למלך צרפת, נפוליאון השלישי. השגת התמיכה נועדה להתגבר על התנגדותה של אוסטריה ולמנוע ממנה לצאת למלחמה כנגד פרוסיה בשל התנגדות זו.

2. ביסמרק מאחד את מדינות מרכז גרמניה עם פרוסיה.

3. צירוף מדינות דרום גרמניה לאיחוד – ביסמרק יוצר ברית צבאית עם מדינות דרום גרמניה, ע"י הפחדתן מפלישה של נפוליאון השלישי לשטחן. ביסמרק סיפח אל פרוסיה את נסיכויות הדרום ואת שטחי אלזס ולוריין, שטחים פוריים על גבול צרפת גרמניה. מהלך זה הביא לפריצת מלחמה בשנת 1870 בין פרוסיה לצרפת. צרפת נחלה תבוסה משפילה, צבא גרמניה כבש את פאריז וצרפת חתמה על הכניעה בארמון וורסאי. מלכה של פרוסיה, וילהלם הראשון הוכתר כקיסר גרמניה המאוחדת.

גרמניה המאוחדת הייתה פדרציה – מדינות עם שלטון עצמי הכפופות לשלטון מרכזי. בפדרציה הגרמנית היו משולבים מאפיינים של השלטון הישן ושלטון חדש. ענייני החוץ, הכלכלה והביטחון היו בידי הקיסר, השלטון המרכזי.

בגרמניה החלו לקום מפלגות פוליטיות שנבחרו לפרלמנט (בית הנבחרים) הגרמני בבחירות דמוקרטיות בהן השתתפו כלל האזרחים. ראש הממשלה שנבחר היה כפוף ישירות לקיסר (דמוקרטיה עם שלטון ישן).

ייחודה של הלאומיות שהתגבשה בגרמניה במאה ה-19:

בגרמניה התגבשה לאומיות אינטגרלית – לאומיות שהפרט משתייך אליה מלידה והיא (הלאומיות) ערך שמגבש סביבו את החברה במדינה. אזרחי המדינה נדרשים לשרת את האינטרסים של המדינה ומחוייבים לצייתנות מוחלטת (פאשיזם). הלאומיות האינטגרלית משליטה את האידיאולוגיה שלה באמצעים כוחניים כנגד מתנגדיה מבית ומחוץ. הזהות הלאומית מתגבשת תוך תהליך של הזדהות מוחלטת של ההמונים עם מוסדות המדינה והפעולות שלהם (מלחמה, חינוך וכו') מרצון או מכפייה. הלאומיות האינטגרלית באה לידי ביטוי באיחוד גרמניה באמצעות:

1. איחוד גרמניה נעשה "מלמעלה", ע"י ההנהגה המדינית בראשותו של ביסמרק. תהליך האיחוד התקיים תוך כדי מאבקים צבאיים עם אויבים חיצוניים – אוסטריה וצרפת. המוני העם הגרמני גויסו למלחמה באויבים שניסו למנוע את איחוד גרמניה.

2. במהלך איחוד גרמניה, הועמדו הערכים הלאומיים (הצורך באיחוד ובשחרור לאומי) מעל ערכים אוניברסאליים כמו ליברליזם וזכויות הפרט. כתוצאה מכך, הזהות הלאומית הגרמנית התגבשה על בסיס הערך שהמדינה היא מעל לכל ערך אוניברסאלי, ליברלי והומניסטי, והם לא קיבלו ביטוי בזהות הלאומית הגרמנית שנוצרה בסוף האיחוד.

3. אזרחי הרייך הגרמני (גרמניה המאוחדת) נדרשו להיות צייתנים כלפי השלטון באופן מוחלט. המדינה שלטה במערכת החינוך ובמערכת הדת (הכמרים הפכו לעובדי מדינה) ובאמצעות שתי מערכות אלו טיפחו פיתוח של זהות לאומית עם מוסדות הרייך. לעיתים בכפייה ולעיתים בהסכמה.

4. מפלגות שהשלטון חשד שהן פועלות בניגוד למטרותיו נרדפו ואף הוצאו מחוץ לחוק.

5. ביסמרק יזם חקיקה שמטרתה הייתה להחליש את המפלגה הסוציאליסטית שאיימה על שלטונו. ביסמרק חוקק חוקי רווחה שיצרו תלות של הפועלים במוסדות המדינה ובכך הגבירו את נאמנותם למוסדות השלטון ולמדינה.

4

הקשיים של המדינות הלאומיות החדשות

בתחום הפוליטי - המדינות הלאומיות החדשות ביססו את משטרן המדיני על יסודות דמוקרטיים, אך לרובן לא הייתה מסורת של דמוקרטיה. רמת השכלה של רוב אוכלוסייתן וחינוכה לאזרחות נאותה לא היו גבוהים. הבחירות לפרלמנטים שהוקמו, שהיו בדרך-כלל יחסיות, גרמו לפיצול מפלגתי. על- כך נוספו ניגודים לאומיים בין חלקי האוכלוסייה השונים ושאיפה של הרוב הלאומי להשתלט על המיעוט ואף לדכאו. ומאידך, מאבקים בין המיעוטים שלעתים בקשו להתנתק מהמדינה לבין הרוב השולט.גורמים אלה וכן הלחץ של מדינות שכנות חזקות (גרמניה או ברית המועצות) הכשירו את הקרקע בשנות ה-20 וה-30 לעלייתם של משטרים דיקטטוריים במדינות הלאומיות החדשות.כמו כן, הייתה עוינות עמוקה ושורשית בין חלק מהמדינות החדשות, שהביאה לא פעם לסכסוכי גבול, פלישות צבאיות ולחוסר בטחון.

במישור הביטחוני - הגבולות ששורטטו למדינות אלה על-פי חוזי השלום שנוצרו לאחר מלחה"ע ה-1 הלמו רק במידה מעטה את המציאות הלאומית בשטח. חלק מהמיעוטים (העמים) לא זכו לטריטוריה וכך נוצר מצב שבחלק מן המדינות החדשות שהוקמו נשארו מיעוטים לאומיים, שלא פעם היוו אחוז גדול מן האוכלוסייה- דבר שגרם לקשיים פנימיים (תסכול, אכזבה) וגם לקשיים בינלאומיים. המתחים הפנימיים האלה, בין הלאומים השונים ערערו את הדמוקרטיה במדינות החדשות. ואף היוו בעיה חברתית קשה.

בתחום החברתי - ברוב המדינות התחוללו מאבקים חברתיים קשים, בין האיכרים, הבורגנים והפועלים, רוב המדינות היו בעיצומו של תהליך עיור אך עדין רוב תושביהן חיו בכפרים והיו נתונים להשפעות מסורתיות, דתיות, שמרניות ואנטי ליברליות. בנוסף, עם הקמת המשטר הדמוקרטי, ובהיותו רב מפלגתי, קבוצות שונות באוכלוסיה נתעצמו וצברו כח, דבר זה גרם לאיום ולירידה במעמד האצולה והממסד הצבאי שנהנו מזכויות יתר במשטרים הקודמים, אלה "אימצו" את הדיקטטורה ופעלו להשגתה כדי למנוע פגיעה בזכויות היתר מהן נהנו בעבר. בשעת כושר ראשונה הן נטלו לעצמן מחדש את הסמכויות שמהן נהנו בעבר.

קשיים כלכליים - חלק מהמדינות הלאומיות החדשות לא הצליחו לקיים משק לאומי עצמאי. לא היה בכוחן לספק פרנסה לאוכלוסייה בשל הריבוי הטבעי. ענף התעשייה וענף המסחר לא היו מפותחים ולכן לא יכלו לקלוט כוח עבודה, בעיקר איכרים שלא הצליחו להתפרנס מחקלאות.

הבעיה בענף החקלאות נבעה בעיקרה ממחסור בקרקעות לעיבוד (בעיה אגרארית). חלק גדול מהקרקעות בארצות אלו היו בידי שכבה צרה של אצילים שהחזיקו בקרקעות שנים רבות קודם לכן (למשל, אצילים גרמנים במערב צ'כוסלובקיה ואצילים פולנים במזרח פולין). מצב זה גרם למחסור בקרקעות לעיבוד לשכבת האיכרים הרחבה ומנע ממנה פרנסה. לפיכך היה צורך ברפורמה אגרארית = חלוקה מחודשת של קרקעות באותן ארצות, אך ממשלותיהן שלא רצו להסתכסך עם שכבת האצילים הישנה לא עשו צעד בכיוון זה.

תפיסה כלכלית מוטעית - המדינות החדשות שאפו ליצור לעצמן משק עצמאי, במיוחד בתחום התעשייה לכן הן הטילו מכסי יבוא גבוהים על מוצרים מבחוץ. הדבר גרם לזעזועים